לא להאמין, מיליון איש רצים בישראל. אז נכון, מדובר בספורט שאנשים נשבעים שעושה להם טוב, אבל מהצד זה נראה כמו מגיפה מידבקת וחשוכת מרפא.

אצל חלקם זה משבר גיל, אצל אחרים זו התמכרות שהחליפה אחרת, ויש כאלה שעבורם זה חוג, כמו מקרמה. קחו למשל את נ. לנג, לשעבר מנכ"ל בכיר והיום בעל חברה להשקעות נדל"ן, שהבין שהוא צריך עוד אקשן בחיים. "הייתי בקטע של הגשמה עצמית," הוא אומר. "החלטתי להיכנס חזק לתחום של ספורט אתגרי כשהתחלתי המדריך אמר 2,000' מטר חימום' כמעט השתבצתי. חשבתי שזה כל האימון. הייתי עם משקל עודף, סיימתי בקושי רבע עם הלשון בחוץ."

אז איך לא פרשת?

"הבנתי שזה רק עניין של רצון."

מאז הספיק לנג ללמוד לשחות ולרכוב על אופניים, וכעת הוא מתכונן למרתון פרטי. "אין בוקר שאני קם ואומר 'איזה כיף אני הולך לרוץ'. זה שטויות, ומי שאומר אחרת משקר," הוא מודה. "אתה מקלל, אבל הניצחון הוא בראש. אני סובל תוך כדי סבל רב, גומר עם הלשון בחוץ, ומאוד נהנה מהאחרי."

גם ליבי כ. 35 סובלת. "אני משתעממת בריצה," היא מכריזה, "אבל באיזשהו שלב את נכנסת לקטע ואין שום דבר שישווה לסיפוק אחרי שרצתי שעה וחצי."

ברור שיש. הסיפוק של עוד שעה וחצי שינה בשש בבוקר

"חמש. בקיץ אני עושה את האימונים בחמש בבוקר ואז בשבע אני כבר בבית, מכינה את הילדים לבית הספר."

גם חנוך ד., מנהל מחלקה עירונית, מנהל זוגיות יציבה עם הריצה. הוא התחיל לפני ארבע שנים, בניגוד לכל התחזיות. "הייתי ממש שמן והייתי על סף ניתוח קיצור קיבה," הוא אומר, "בקושי יכולתי לצאת מהבית. לא רק שלא חשבתי שאוכל לרוץ, להגיע לרכב בקושי יכולתי."

אז מה השתנה?

"שיניתי את אורח החיים שלי. עשיתי דיאטה רצחנית והתחלתי בפעילות גופנית, ואחד הדברים שעזרו לי זה הספורט. לפני כשלוש שנים וחצי החלטתי שאני מתחיל לרוץ קצת יותר ברצינות. הגוף שלי התחזק ורציתי להראות לעצמי שאני מסוגל. התחלתי לרוץ למרות שכולם אמרו רק לא – לא בריא לגב, לא בריא לברכיים. אז הברכיים קצת הרוסות, אבל לכל מי שרץ יש פציעות. זה חלק מההוויה. זה ממש שינה לי את החיים."

באיזה אופן?

"אני עייף, מותש, גמור, רעב, מוציא מלא על פיזיותרפיה. סתם, נו, כל הפעילות היומיומיות קלות יותר, רזיתי, הורדתי תרופות כמעט לגמרי. תענוג."

בקיצור, החלפת מחלה במחלה

"זו מחלה טובה. הייתי בביבים, הגוף שלי היה חלש ברמות מטורפות, לקחתי תרופות כמעט חמש שנים. והיום הריצה נותנת לי אנרגיות מטורפות, ממכרת בצורה טובה.

שש בבוקר, זו שעה שבדרך כלל אני לא מכירה בשעון.  תוך חודשיים,מבטיחה המאמנת, יהיה יותר קל. האמת? אני יודעת שהוא צודקת. בפעם הראשונה התעלפתי אחרי שלוש דקות, בלי הגזמה. טוב, הגזמתי, שתיים. כאב לי הצד, ואחר כך הצד השני ואז הברך. עם הזמן שמתי לב שאני רצה חמש דקות תמימות, וביום שקלטתי שאני רצה 16 דקות רצוף, נשפך על פניי אושר שאין לתאר.

היום אני מסוגלת לרוץ חצי שעה רצוף "בהתחלה יש חלודה שצריך לגרד," מתפייטת המאמנת "החוכמה היא לא לנסות להגביר קצב אלא את משך הזמן."

אולי לא בא לי להיות חלק מהטרנד

"טרנד זה משהו שבא והולך והספורט בא כדי להישאר. פעם היית רואה בפארק הירקון רצים בודדים, כולם הכירו את כולם. היום צריך שם רמזורים."

אחת מהמצטופפים בפארק היא ליזי ס. בת 42 שרצה כבר שנה.

בטח רזית בטירוף

"לא מרזים מזה, זו קלישאה. אבל בהחלט מתעצבים."

אז מה זה שווה?

"אם אני לא רצה פעמיים בשבוע אני חולה. גם אם אני ממוטטת ועייפה, אחרי עשר דקות אני עפה. יש בזה משהו מרגיע, תחליף לשיחות נפש עם פסיכולוג . הספורט מפעיל את המוח, את יותר חיונית, מרוכזת, מרגישה יותר טוב."

משהו לרוץ איתו

יש אנשים שהמפגש עמם מותיר בך אותות. שאחריו אתה מרגיש שמשהו זז לך בלב, שהתמלאת באנרגיות, שהתעורר בך דחף חזק להפוך מהיום לאדם טוב יותר. כזה הוא ד"ר שינפלד,רופא דתי בעל שיעור קומה, כריזמה מעוררת השתאות וטוב לב נדיר ואמיתי שחודר ללבו של המשוחח עמו ברגע המפגש. לאחרונה יצא ספרו הראשון "לרוץ מהלב – יומן ריצה של מנתח לב". ד"ר שינפלד הוא אחד ממנתחי הלב המבוקשים והבכירים בארץ. הוא מתעקש להוסיף לעבוד במגזר הציבורי ולא לפתוח קליניקה פרטית מתוך עיקרון, וכבר עשר שנים מקדיש יום שלם בשבוע להתנדבות במרפאה הקהילתית בשדרות. מידי יום ראשון אחרי יום ניתוחים הוא מתניע את האוטו ונוסע לשדרות לפגוש חולים. כל אחד שרוצה להתייעץ.

ד"ר עמי שינפלד, אב ל-6 ילדים, הוא אדם פעלתן, ספורטיבי ומלא אנרגיות, "לא תמיד היו הדברים כך", כותב שינפלד בספרו ומגלה, כי "עד גיל 36 לא עסקתי בשום פעילות ספורטיבית. כנראה שלא ידעתי או לא הפנמתי, אבל הייתי איש עצוב, לא מדוכא, אבל כזה מדוכדך, לא מאושר, עייף תמיד. בעבודה העומס היה קשה, יום רדף יום, התורנויות הארוכות, המשמרות האין סופיות… אהבתי את זה, אבל בסופו של דבר הייתי עייף פיזית וגם נפשית. כיום אני תמיד רוצה לומר לכל אדם שאני מזהה אצלו את הדפוס הזה – תרוץ והכול ישתנה".

הריצה תשנה את חייך. זהו המסר שעובר בכל עמוד מעמודי ספרו של שינפלד, שכבר בקריאת דפיו הראשונים אי אפשר שלא לחוש את המתח מתחיל להצטבר ברגליים, את הגוף שמייחל פתאום – באופן מפתיע כל כך, גם אם לא עסקת בספורט כבר שנים או מעולם לא – לקום ופשוט להתחיל לרוץ.

"הריצה היא סוג של טיפול", כותב שינפלד בהקדמה לספרו, "תחליף לכורסת הפסיכולוג, תחליף מדהים, זול יותר ויעיל יותר. הריצה הופכת אותך למאושר, כי כמעט בכל יום, כל יציאה לריצה היא מאבק, היא מלחמה קטנה שבה אתה מנצח בסוף, וברגעים הללו, כשאתה מסיים, כשאתה מנצח, אין מאושר ממך. כשאני רץ, אני "חי לנצח". אני חסר גיל, אני חוזר לילד שבתוכי, זה עושה לי טוב. כשאני רץ אני הופך לאיש טוב יותר, סבלן הרבה יותר".

ד"ר שיינפלד מצליח לסחוף אחריו רופאים ממחלקות שונות, חולים שהיו במחלקתו, אנשי עסקים, חברים וצעירים.. הוא יצר קבוצות ריצה במקומות שונים ומצליח לאחד את כולם ביחד.

כרופא לב הוא מביא בספרו את העקרונות החשובים לפני שמתחילים לרוץ הבדיקות שיש לעבור, הציוד שיש להצטייד, כדי שחס וחלילה לא יקרה לנו משהו באמצע הריצה…

בספר "לרוץ מהלב" שזור לכל אורכו סיפורים קטנים ומלאי רגש, של פציינטים, קולגות, ואנשים נוספים שפגש בדרך. לרוץ מהלב מגלה שכדי לרוץ לא חייבים להיות רזים או שריריים, אתלטיים או ספורטאים, לא חייבים להיוולד עם צופן גנטי מסוים -כל אחד יכול לרוץ, כל אחד – בני 20 כבני 70 – מסוגל לרוץ עשרה קילומטרים. זה לא תמיד קל, הדרך רצופה מהמורות, יש לא מעט רגעי ניצחון אבל גם לא מעט רגעי משבר. בין אם אתה ותיק ובין אם אתה חדש בריצה, אתה הולך להזיע, לא יהיה לך קל, אבל משהו אחד מובטח לך, בסוף כל ריצה אתה תרגיש מצוין, יהיה לך סיפוק אדיר, אתה תהיה בהיי, תהיה שמח. זו התחייבות. הניצחון הוא לא לחצות את קו הסיום לאחר ריצת מרתון או 10 ק"מ, הניצחון הגדול להחליט שאתה יוצא לדרך, להתנתק מהספה הנוחה, לנעול את נעלי הריצה ולצאת לדרך.

ד"ר שינפלד מפריך בספר את כל האיומים שנוהגים להשמיע כנגד ריצה, דוגמת פגיעות בגב ובגפיים, ומבהיר שסיכונים אלו אינם עולים על הסיכונים בכל ענף ספורט. בספר הוא מעדכן כי אם תרוצו, מובטחת לכם בריאות, שמחה ותעודת ביטוח נגד אלצהיימר, לאלה שיתמידו.

להפוך מבטטת כורסה לחובבי ריצה

גם לכם בא להצטרף לטרנד הריצה? זה הרבה יותר פשוט ממה שאתם חושבים. כדי לעזור לכם לצאת לדרך פנינו אל מדריך הריצה יונתן מלכא ושאלנו האם בשישה שבועות ניתן לעבור ממצב של בטטת כורסה לריצה רצופה? מסתבר שהתשובה חיובית. "היופי בריצה הוא שלא צריך הרבה בשביל להתחיל. זוג נעליים ובגדים נוחים יספיקו. תכנון דרך ההתקדמות והאימונים יבטיחו תהליך הדרגתי ובריא" כך מספר לנו יונתן. "נסו לבחור מטרה מאתגרת – אך לא בלתי אפשרית. ריצה רצופה של 15 דקות בתוך שישה שבועות היא מטרה נכונה למי שלא עושה פעילות גופנית כלל".

למה לצפות?

השבועיים הראשונים יאופיינו בהסתגלות פיזיולוגית של הגוף לפעילות. יתכנו תחושות מוזרות, שלרוב יופיעו ויחלפו. הגוף צריך להסתגל לשינוי שעובר עליו. תנו לעצמכם את הזמן. לאחר כשבועיים הגוף יתחיל לספוג את האימונים בצורה יעילה יותר ותתחילו להתקדם. לרוב שיפור משמעותי יורגש לאחר שישה שבועות.

 את האימונים יש להתחיל לאחר 10-15 דקות חימום של הליכה בקצב נוח ולסיים בשחרור של 10 דקות, גם כן בהליכה. קצב הריצה לא צריך להיות מהיר. התרכזו בקצב האישי שלכם.

כדי להתמיד נסו להימנע מהטעויות הנפוצות:

1. לרוץ מהר מדי או יותר מדי

הנטייה היא לנעול את נעלי הריצה ולצאת לרוץ עד שפשוט קשה לנשום או שהרגליים לא משתפות פעולה. ריצה שכזאת תקטין משמעותית את הסיכוי שלנו לצאת לאימון בפעם הבאה או בפעם שאחרי.

התמדה היא שם המשחק, ובשביל להתמיד צריך ליהנות. ריצה יכולה להיות רגועה ומהנה. קחו נשימה והתחילו לאט ככל שניתן ובתוכנית הדרגתית. נסו לסיים את האימון כשיש לכם עוד כוח – ויהיה לכם הרבה יותר קל להתמיד ולהצליח.

2. גיוון

הנטייה היא לבחור מסלול מסוים ואימון אחיד ולנסות להתמיד בו. מהר מאוד תמצאו שזה משעמם. נסו לגוון את האימונים ואת מסלולי הריצה שלכם. פעם בחודש קחו את הרכב וסעו למקום שעוד לא רצתם בו. נסו לשנות את תוכן האימונים מאימון לאימון ומצאו שותף לפעילות. ההנאה מובטחת.

3. פציעות

מצד אחד עוברים על הגוף שינויים ויש הרגשות שונות ומצד שני אנו צריכים

להיזהר מפציעות שעלולות לעצור את ההתקדמות. איך נדע אם כאב הוא משמעותי? לרוב לפי משך הזמן שלו. אם התחושה מופיעה באימון ונעלמת בתוך יום או יומיים סביר להניח שלא מדובר במשהו רציני, אולם אם הכאב גובר והתחושה לא משתפרת רצוי לנוח ולהתייעץ במומחה ספורט.

איך נמדדת הצלחה?

לרוץ 15 דקות זה יפה, ריצת חמישה ק"מ זה מצוין אבל חשוב שנשאל את עצמנו שתי שאלות לאורך התהליך: האם אנחנו נהנים מהריצה והאם אנחנו מצליחים להתמיד?

לרוב אם התשובה חיובית לאחת השאלות היא כנראה חיובית לשתיהן. אם לא, כנראה שהתהליך מהיר מדי, עצים מדי או פשוט לא מתאים עבורכם. הנאה והתמדה בספורט הולכים יד ביד. אם אתם לא מרגישים כך נסו להיוועץ במאמן ריצה. ולגבי הירידה במשקל, מרחק הריצה והמהירות – כשתצליחו להתמיד גם אלו יצטרפו לחוויית הריצה.

הכתבה מתוך"Fine&stylish" מגזין איכות לציבור הדתי – חרדי